כתובה

זוכוזוגות הנישאים בחופה וקידושין כדת משה וישראל עורכים את טקס הכתובה בזמן החופה כחלק מהליך החופה.
אז מה זו בעצם הכתובה? מה הטעם בכתובה?
האם הכתובה זה מסמך משפטי מחייב? מה קורה בזמן תביעת הכתובה? האם ניתן תבוע בבתי המשפט ובבתי הדין הרבניים מכוח הכתובה?
על זאת ועוד, במאמר שלפניכם.

טעם כתובה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

א. בתלמוד מופיע בכמה מקומות כי חז"ל תקנו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה , להלן המקורות לכך בתלמוד:

* משנה כתובות דף פ',ע"ב: כנס את יבימתו [דהיינו אשה שנפטר בעלה ולא היו לה בנים ממנו, ולקח אחיו של המנוח אשה זו לאשה] הרי היא כאשתו לכל דבר, ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ובגמרא שם דף פב',ע"ב שאלו: מה הטעם שתהא כתובתה על נכסי הבעל הראשון? והשיבו: אשה הקנו לו מן השמים, ואם אין לה נכסים מן הראשון, יש לה כתובה מנכסי בעלה השני כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. וכן הוזכר טעם זה גם בגמרא כתובות דף יא',ע"א. ולעניות דעתי יש לומר שלפי טעם זה שתקנו חז"ל כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, מובנת היטב הגמרא מסכת כתובות דף פא',ע"ב שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, דהיינו שאין הכתובה נגבית אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה, וכל זמן שלא הוציאה לא נתחייב הבעל בכתובתה.

ב. בכמה מקומות בגמרא מצאנו כי חז"ל תקנו כתובה לאשה משום "חינא", כדלהלן:

ירושלמי כתובות פ"ח ה"ז: אמר רבי יוחנן בשם רבי ינאי: אין פורעין מנכסי יתומים אלא בשטר שהריבית אוכלת בו, ויש אומרים אף לכתובת אשה וכו', מאי כדון [קרבן העדה: לרבנן מאי טעמא נפרעין מנכסי יתומים לכתובת אשה]? מפני חינה מפני שיהיו הכל קופצין עליה לישאנה. וביאר קרבן העדה: משום חינא- כשיהיה לה מעות תמצא חן בעיני בני אדם וישאנה ולא תתעגן עד שיגדלו היתומים.

יבמות דף לח',ע"ב: דילמא שאני כתובת אשה משום חינא, וביאר רש"י: שאני כתובה משום חינא שיהיו נושאין חן בעיני הנשים ויתרצו להנשא לפיכך החזיקוה מספק [א"ה: לדעת ב"ש שאם מתו בעליהם עד שלא שתו- נוטלות כתובתם ואינם שותות]. ברם הערוך ערך "חן" כתב לבאר את הגמרא יבמות הנ"ל, דילמא כתובת אשה שאני משום חינא, פירוש מאי טעמא אמרי בית שמאי נוטלות כתובתן, דמשום הכי תקינו רבנן כתובה לאשה מספק משום חינא דכיוון שיודעת שאפילו מספק נוטלת כתובתה משמשת לבעלה ויעלת חן בעיני בעלה, ואנן בעינן שתהא נושאת חן בעיני בעלה. וכן הובאה מחלוקת רש"י והערוך בהפלאה שבערכין שם ערך "חן".

משנה מסכת גיטין דף לד',ע"ב: אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים [את כתובתה] אלא בשבועה וכו', והקשו בגמרא: מאי איריא אלמנה אפילו כולי עלמא נמי, דהא קי"ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, אלמנה איצטריכא ליה סלקא דעתך אמינא משום חינא אקילו רבנן גבה קא משמע לן. וביאר רש"י: משום חינא- שיהא חן האנשים בעיני הנשים לינשא להם.
הכתובה כאמצעי לכפות על הבעל והאשה לקיים את התחייבויותיהם אחד כלפי השני

ג. מצאנו עוד בתלמוד ובפוסקים כי השתמשו חז"ל בכסף הכתובה כאמצעי לחץ וכקנס על מי שמיפר ומפרק את מסגרת הנישואים ואינו ממלא את חובותיו כלפי בן זוגו, כמבואר במשנה כתובות דף סג',ע"א:
המורדת על כתובתה פוחתין לה מכתובתה שבעה דינרין בשבת וכו', עד מתי הוא פוחת והולך עד כנגד כתובתה [רש"י: ואחר כך נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה] וכו', וכן המורד על אשתו מוסיפין על כתובתה שלושה דינרין בשבת. ובגמרא שם מובא: היכי דמיא מורדת? אמר אמימר: דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה. וביאר רש"י: היכי דמיא מורדת- שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה, דאמרה בעינא ליה- שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה.

יש לציין כי בגמרא שם מבואר שהקנסות הנ"ל על מי שמיפר את ברית הנישואים ומסרב לקיים יחסי אישות עם בן זוגו הם מחמת הצער של בן זוגו.
דוגמא נוספת: נפסק להלכה בשו"ע אב"ע סימן פ' סעיף טו': כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה לעשות. וכתב שם הרמ"א: ואינו זנה עד שתעשה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה, וכתב שם הבית שמואל ס"ק כא' בשם הרשב"א: מעכב מן הכתובה כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכות או שוכר עליה ממקום אחר.

הכתובה כאמצעי לשמירת על כשרות וטהרת הבית היהודי

ד. כתב הרמב"ם הלכות אישות פרק כד' הלכה טז': עוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשת דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם רצה לא יוציא, ואע"פ שלא הוציא אין להם כתובה, שהכתובה תקנת חכמים היא כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא הקפידו אלא על בנות ישראל הצנועות, אבל אלא הפרוצות אין להן תקנה זו אלא תהא קלה בעיניו להוציאה . ומלשון הזהב של הרמב"ם "הנשר הגדול" יש ללמוד טעם נוסף לכתיבת הכתובה, כדי שהכתובה תשמש משמרת וערובה לכשרות הבית היהודי וטהרת המשפחה.

והנה במשנה מסכת כתובות דף עב',ע"א כתוב: ואלא יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו היא דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נידה ולא קוצה לו חלה ונודרת ואינה מקיימת. ובזה משמש כסף הכתובה כאזהרה והרתעה כלפי האשה, אם תשמרי על כשרות הבית היהודי וטהרת המשפחה- יש לך כתובה, ואם תעברי על דברי התורה והחכמים- תאבדי את כתובתך ואין לחייב את הבעל בכתובה באשה פרוצה כזו, אלא תהא קלה בעיניו להוציאה ולא תכשיל אותו!

הרמב"ם ישם עיקרון זה הלכה למעשה בתשובותיו (שו"ת פאר הדור סימן קנב'), שם כתובה נוסח התקנה שתיקן ברמב"ם במצרים: הרימו מכשול מדרך עמי וכו', מצאנו עוון גדול אשר פשט ברוב הציבור אשר ברוב ערי מצרים שכחו דיני תורתינו, והקילו מאוד בטבילת נידה במי מקווה ובספירת שבעת ימי נקיים, ונהגו מנהג מינות עד שהן רוחצות במים שאובין, וחושבות כי בזה טהרו ממקור דמיהן ובזה הותרו לבעליהן, ואין זה כי אם מינות גמורה וכו', הנה כי כן ראינו אנחנו החכמים והדיינים וכל הזקנים לעשות תקנה זו ולהסכים עליה שכל בת ישראל שלא תטבול במי מקווה אחר שתספור שבעת ימי נקיים, ותרחוץ עצמה באותם המים הרעים כאשר מתחילה, זאת האשה תצא בלא כתובה, ואין לה לא כתובה ולא תנאי מתנאי כתובה, אחרי שביררו עליה שאינה טובלת.
גם כל אלמנה שתבוא לגבות כתובתה בבית דין אחר זמן הסכמה זו, לא תטול פרוטה אחת עד שמגלגלין עליה בכלל שבועת האלמנה שטבלה לנידתה משעת תקנה זו והלאה. ובמקום אחר כותב הרמב"ם (שו"ת פאר הדור סימן קיט') שהיה נהוג לכתוב בכתובה: וקבלה פלונית לטבול בכל עת אשר תצטרך, ואם תסרב תצא בלא כתובה כדין תורתינו הקדושה.

הכתובה כאמצעי לכפות את הבעל לתת גט

ה. אפשר גם לומר טעם נוסף לחיוב הבעל בכתובה כאמצעי לחץ על הבעל על מנת לכפות אותו לתת גט במקרים מסוימים, דהיינו שאף שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים (כתובות דף פא',ע"ב), אלא לאחר מיתת הבעל או אם גירשה הבעל, מכל מקום מצאנו בפוסקים כי ישנם מקרים בהם ניתן לגבות כתובה אף קודם נתינת הגט, כמו שכתב הרמב"ם בתשובותיו (מהדורת בלאו סימן שעה'): על דין האשה שנשתמד בעלה בארץ אחרת והיא תובעת כתובתה בבית הדין מנכסי בעלה וכו', דרך הדין שלא תטול כתובתה עד שיגרשנה או עד שימות שעדיין היא אשת איש.
גאוני מזרח ומערב כולם הורו שתטול כתובתה אם לא רצתה בבעל המשומד, וכן מעשים בכל יום לפנינו בדבר זה, ודרך קנס הוא לדבר זה, לזה הרשע וסמכו על זה שאמרו הפקר בית דין הפקר. וכיוצא בזה כתב אחד מגדולי הראשונים המרדכי על מסכת כתובות סימן קצד': כתב הר"ם כל היכא דקתני יוציא ויתן כתובה, נהי שאין כופין אלא בראיה ברורה, מ"מ נפיק ממונא מיניה דכיוון שחייבוהו חכמים להוציא ולתת כתובה, אם לא הורשינו לכוף להוציא דאם היינו כופים הווה ליה מעושה שלא כדין, מ"מ כתובה מאי טעמא לא נפיק מיניה כיוון שחייבוהו חכמים בממון זה לתת לה, ויהבינן לה מנה ומאתיים ונדונייא דהנעלת ליה. וכן פסק הרמ"א אב"ע סימן קנד' סעיף כא': ובכל מקום שיש מחלוקת אם כופין אם לאו, אע"פ שאין כופין אותו לגרש מכל מקום כופין אותו ליתן כתובתה מיד וכן הנדונייא שהכניסה לו.

ואם ישאל השואל אם מגיע לאשה כתובה, מה בכך אם נכוף אותו לשלם כתובה קודם מתן הגט, הרי בלאו הכי הוא יצטרך לשלם את הכתובה גם לאחר מתן הגט, וכיצד נכוף אותו לתת גט על ידי כך? יש להשיב: סביר להניח כי בין הבעל והאשה מתנהל משא ומתן על אופיו של הסכם הגירושין, ובמשך הזמן יסכימו הבעל והאשה על פשרה שהבעל יסכים לתת גט תמורת ויתור מסויים של האשה על חלק מן הכתובה, כך משמשת הכתובה כאמצעי לחץ על הבעל לתת גט.

הכתובה כאמצעי לשכנוע את האשה לקבל את הגט

ו. הנה הענין ידוע שאע"פ שמדין התלמוד אשה מתגרשת בעל כורחה, מ"מ ישנו חרם דרבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כורחה, כמו שפסק הרמ"א אב"ע סימן קיט' סעיף ו': אבל רבינו גרשום החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה, ואפילו אם רוצה ליתן לה הכתובה אין לגרשה בזמן הזה שלא מדעתה. והנה אף לשיטת השו"ע ושיטת חלק מקהלות הספרדים שלא קבלו את החרם הנ"ל, מ"מ הדבר ידוע שאין הדבר קל כלל לגרש אשה בעל כורחה, וכן המנהג כיום בבתי הדין במדינת ישראל ידוע שאין מגרשים אשה בכל כורחה אלא בהסכמת האשה. לאור זאת פעמים רבות מנסים בתי הדין לשכנע את האשה להתגרש כאשר אין סיכוי לשלום בית, תמורת קבלת כסף הכתובה או חלקה קודם מתן הגט, ואגב זוזי  מסכימה האשה להתגרש. וכל המצוי בבתי הדין יודע שהדיינים בבתי הדין משתמשים בזה, כך לדוגמא: בית הדין בבאר שבע דן במקרה בו היו יחסים תקינים בין הבעל והאשה במשך כמה שנים לאחר הנישואים, ברם לאחר כמה שנים חלתה האשה במחלת השכיזיומפרמיה שאין לה מרפא, לאור זאת הבעל דרש גירושין.

בית הדין פסק כי על האשה להתגרש בגט, ומאידך גיסא הבעל חייב לשלם כתובה שהרי "נסתחפה שדהו" [כלשון המשנה בכתובות דף נא',ע"א: לקתה חייב לרפאותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי]. אבל האשה סירבה לקבל את הגט, ובית הדין השתמש בכתובה בשיטת "המקל והגזר", מצד אחד הוא ניסה לשכנע את האשה לקבל את הגט תמורת קבלת חלק מן הכתובה מזומן בזמן נתינת הגט, ומשנכשל בכך איים בית הדין על האשה כי אם תסרב לקבל גט יקבל הבעל היתר נישואין לאשה שנייה, ואילו האשה תאבד את הזכות לכתובתה.

ויש להביא כעין ראיה לזה שהרי בשו"ת  הרשב"א ח"א סימן אלף רנד' כתב שמעתי בשם הגאון שאין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה.
ע"כ. ובמקום אחר [לקמן סימן ו'] כתבתי תשובה ארוכה בדין זה, וליבי אומר לי שאותו גאון שמזכיר הרשב"א שאין לבעל לגרש אא"כ ישלם כתובתה הוא רבינו גרשום מאור הגולה שגזר שלא לגרש אשה בעל כורחה, וכמו שפסק הרמ"א אב"ע סימן קיט', שאם יגרשנה בעל כורחה- לא ישלם לה כתובתה, אלא אם ירצה הבעל לגרש ישלם כתובתה תחילה, וממילא תתרצה האשה לקבל גט מרצונה,ודו"ק.

הכתובה כאמצעי לבחינת כוונות האשה

ז. במספר מקומות בתלמוד ובפוסקים השתמשו חז"ל בכתובה כאמצעי לברר את כוונות האשה, כדלהלן:

* יבמות דף סה',ע"ב: דלמא בבאה מחמת הטענה [רש"י: והיא תובעתו לגרשה לפי שלא היו לה בנים], כי ההיא דאתאי לקמיה דרבי אמי, אמרה ליה: הב לי כתובה, אמר לה: זיל לא מפקדת [רש"י: ואם את רוצה לצאת אין לך כתובה], אמרה ליה: מסיבו דילה [רש"י: בזקנתה מה תהא עליה] מאי תיהוי עלה דהך אתתא, אמר כי הא ודאי כפינן. וכך פסק בשו"ע אב"ע סימן קנד' סעיף ו': האשה שתובעת גט בטענה שאינה ראויה להבנות ממנו אין שומעין לה, ואם טענה שחפצה בילד כדי שיהיה לה בן שתשען עליו, ואומרת שהיא גורם שאינו יורה כחץ, אם שהתה עמו עשר שנים ולא נתעברה ואינה תובעת כתובתה כדי שנחוש שתובעת גט כדי לגבות כתובתה, וגם אין לתלות תביעת הגט בשום דבר אחר, שומעין לה.ע"כ. הרי לנו שענין הגביה של הכתובה משמש לנו כאבן בוחן לבדיקת כוונות האשה .

יבמות דף קיז',ע"א: אמר רב נחמן: באת לבית הדין ואמרה מת בעלי התירוני להנשא מתירין אותה להנשא ונותנין לה כתובתה, תנו לי כתובתי אף להנשא אין מתירין אותה מאי טעמא אדעתא דכתובה אתאי. וכן נפסק להלכה בשו"ע אב"ע סימן יז' סעיף מג', ושם נתבארו באחרונים כמה חילוקי דינים.

שו"ת הרא"ש סימן מג' אות א': על אודות לאה הבאה על ראובן בעלה שהוא אין לו גבורת אנשים וטוענת שיגרשנה ויתן לה כתובה וכו', והשיב הרא"ש: בטענה ראשונה לא מהימנינן לה כי האי שמכחישה וכו', ואף שמסוגיא שבסוף נדרים מוכח שבטענה שהאשה יודעת שהבעל מכיר אם היא אומרת אמת או משקרת האשה נאמנת מפני שאינה מעיזה פניה, הני מילי כשאינה תובעת כתובתה, אבל כשתובעת גט וכתובה לא מהימנינן להוציא ממנו ממון וכו', וכי האי גוונא אתמר בפרק האשה שלום (יבמות קיז',ע"א) וכו',ע"ש.

כן כתבו התוס' יבמות דף סה',ע"ב ד"ה "ואי": פסק ריצב"א על אשה שהייתה טוענת על על בעלה כי אין לאיש גבורתו, והאיש היה טוען כי היה לו גבורת אנשים, אך היא בועטת וגורמת שאין יכול לבעול דלא מהימנא מדרב המנונא כיוון שהייתה תובעת כתובה. וכך פסק בשו"ע אב"ע סימן קנד' סעיף ז': אם טוענת שאין לו גבורת אנשים לבא עליה ושואלת גט והוא מכחישה, יש אומרים שהיא נאמנת וכופין אותו להוציא מיד, ולא יתן לה כתובה, ואם מגרשה מעצמו בלא כפיה יתן לה כתובה, במה הדברים אמורים כשאינה תובעת כתובתה, אבל אם תובעת כתובתה אינה נאמנת ואף להוציא אין כופין.

כתובות דף סג',ע"ב: היכי דמיא מורדת? אמר אמימר: דאמרה בעינא ליה ומצערנא ליה, אבל אמרה מאיס עלי לא כייפינן לה. וביאר רש"י: היכי דמיא מורדת – שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה, דאמרה בעינא ליה- שיש לכופה על ידי פחיתת כתובתה, אבל אמר מאיס עלי- לא הוא ולא כתובתו בעינא, לא כייפינן לה – להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה. ומבואר מלשון רש"י שהאומרת מאיס עלי ואינה דורשת כתובתה, הדין כן שאין כופין אותה להשהותה אלא נותן לה גט ויוצאה בלא כתובה, אבל האומרת מאיס עלי ודורשת גם את כתובתה – אין הדין כן, וכן מבואר עקרון זה בתוס' רי"ד שם ובשו"ת הר"ן סימן יג', וכך פסק הרמ"א אב"ע סימן עז' סעיף ב': ושואלים אותה מפני מה מרדה, אם אמרה מאסתיהו ואיני יכולה להבעל לו מדעתי, ודווקא שמבקשת גט בלא כתובה, אבל אם אומרת יתן לי גט וכתובתי חיישינן שמא נתנה עיניה באחר וכו', ע"ש.  הרי שהכתובה משמשת כאמצעי לבדיקת כוונות האשה.

הכתובה בתורת צדקה לאשה לאחר פקיעת הנישואין

ח. ובמשנה מסכת פאה פרק ח' משנה ח' נכתב: מי שיש לו מאתיים זוז- לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני. וכתב שם הר"ש: מאתיים זוז- שיערו חכמים שזהו שיעור הוצאתו במזונות ובמלבושיו לשנה, וכן במשרה את אשתו על ידי שליש (כתובות דף סד',ע"ב) וכו'. וכתב שם רבינו ישראל ליפשיץ בפרושו תפארת ישראל על המשנה שם אות מא': בזמן הש"ס היה מספיק בסכום זה כדי לפרנס את עצמו בהם ובכך די לו לשנה לכסות ומזונות, ומצאתי כתוב שמשום כך תקנו מאתיים זוז לבתולה, כדי שלא תצטרך לצדקה שנה שלימה.ע"כ. ומדבריו למדנו טעם נוסף לתקנת הכתובה, כדי לדאוג לפרנסת האשה לאחר שנשבר מטה לחמה, דהיינו לאחר שבעלה נפטר או שגירש אותה.

לכאורה לפי דברי התפארת ישראל יש גם כן נפקא מינה הלכתית- האם בעל שגירש את אשתו ומשלם לה את כסף כתובתה- האם רשאי להחשיב תשלומים אלו כצדקה וכמעשר כספים? מן הראוי לציין את דברי הרמ"א אב"ע סימן קיט' סעיף ה': ומותר לאדם לזון גרושתו, ומצווה הוא יותר מבשאר עני, ובלבד שלא יהא לו עסק עמה, ומקורו ממדרש רבה בראשית פרשה לג' אות ג': מעשה באדם שנתן מעות לגרושתו, אמרו לו: מה היא לך זו? אמר להם: גרושתי היא. אמרו לו: מפני מה נתת לה מעות? אמר להם: ראיתי אותה בצרה והתמלאתי עליה רחמים.

באותה שעה הגביה רבי תנחומא פניו כלפי מעלה ואמר: ריבון כל העולמים, מה אם זה שאין לה עליו מזונות, ראה אותה בצרה ונתמלא עליה רחמים, אתה הקב"ה שכתוב בך "חנון ורחום" (תהלים קיא',ד') ואנו בני ידידך בני אברהם יצחק ויעקב על אחת כמה וכמה שתתמלא עלינו רחמים, מיד ירדו גשמים ונתרווה העולם. וכן בתלמוד הירושלמי כתובות פרק יג' הלכה ג': אמר רב אחא בר יעקב בשם רבי יוחנן: כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך חס על כבוד גרושתו שנאמר: "מבשרך אל תתעלם"- זו גרושתו. מלשון המדרשים הנ"ל יש סיוע לתפארת ישראל כי חכמים תקנו עיקר כתובה לבתולה בסך מאתיים זוז מדין כפיה על צדקה. נפקא מינה נוספת לפי טעמו של התפארת ישראל: חובת תשלום כסך הכתובה בפועל צריך שיהיה מיד עם מתן הגט, כדי שיהיה לאשה מזונות למשך השנה הראשונה לאחר גירושיה.

הכתובה כאמצעי לחידוש אהבת הנעורים

ט. במדרש פסיקתא דרב כהנא פרשה כא' סימן טו' מובא: משל מלך שנשא מטרונת [אשה חשובה] וכתב לה כתובה מרובה כך וכך אוצרות אני נותן לך, כך וכך ספינות בים אני נותן לך, כך וכך עיירות ביבשה אני נותן לך. הניחה והלך לו למדינת הים, והיו חברותיה מונות לה ואומרות לה: סובי לך בעל עד דאת טליא עד דחייליך עליך [קחי לך בעל בעוד זמן שאת עדיין ילדה בעוד כוחך עליך], והייתה נכנסת לתוך חופתה ופותחת כתובה וקורא בה ומוציאה אותה כתובה מרובה ומתנחמה. לימים בא המלך ממדינת הים, אמר לה בתי היאך המתנת לי כל השנים הללו? אמרה לפניו: אדוני המלך, אלמלא כתובתי מרובה שכתבת לי, כבר היו חברותי מאבדות אותי ממך.

כך אומות העולם מונין לישראל ואומרים להם: עד מתי אתם מתים על אלוהיכם ונהרגים עליו ונותנים נפשיכם עליו, כמה פורענויות הוא מביא עליכם, בוזזים מכם כמה מלכויות וכו', וישראל נכנסים לתוך בתי כנסיות ולתוך בתי מדרשות ופותחים ספר תורה וקוראים בו: "ופניתי אליכם והפריתי אתכם ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" ומתנחמים, למחר כשיבוא הקץ, הקב"ה אומר לישראל: בני איך המתנתם לי כל השנים הללו, וישראל אומרים לפניו: אלמלא תורתיך שכתבת לנו כבר היו אומות העולם מאבדים אותנו ממך וכו'. וכיוצא בזה מובא במדרש רבה על מגילת איכה פרשה ג'. והנה אף שהמדרש מדבר על שטר כתובה ובה התחייבות של הבעל לאשה לדאוג לכלכלה את האשה במשך שנות נישואיה עמו, ולא בהתחייבות כספים לשלם כתובתה במקרה של גירושין, מ"מ מן המדרש הנ"ל יש ללמוד על כוחה של הכתובה כסגולה לחידוש אהבת הנעורים אשר נותנת כח ותקווה להתגבר על קשים ומשברים בחיי הזוגיות.

שיעור הכתובה לגביי תביעת כתובה

כתב השולחן ערוך, אבן העזר, סימן סו' סעיף ו': כמה שיעור הכתובה, לבתולה מאתיים ולאלמנה מנה, וזו וזו כסף מדינה. וכתב שם באר הגולה אות כ': פסק השו"ע כדעת הרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים שסוברים שכתובה דרבנן, ולא תקנו אלא מן המטבע שהיה באותם ימים שהיה שבעה חלקים נחושת ואחד כסף, וזהו כסף מדינה.

הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר ח"ג אב"ע סימן יב'), אחרי שדן בנושא זה באריכות בסוגיות התלמוד והראשונים והאחרונים, כתב במסקנת הדברים, נראה ברור שלשיטת הספרדים אשר הולכים אחרי פסיקותיו של השו"ע יש לכתוב בכתובה "דחזו ליכי מדרבנן" או על כל פנים "דחזו לכי" לחוד, ואין להתלות במה שנהגו כבר לכתוב "דחזי ליכי מדאורייתא", שנראה שכל זה נשתרבב מנוסח כתובות בני אשכנז, והרי לפנינו כתבו הרמב"ן והר"ן בפירוש שזהו מנהג בטעות.

לעומת זאת הרמ"א,  בהגהותיו על השו"ע שם, כתב: וכל זה לדעת קצת הפוסקים שסוברים שכתובת אשה בתולה אינה אלא רק זוזי דרבנן, אבל לדעת יש פוסקים מאתיים של בתולה ומנה של אלמנה, משערים בזוזי דאורייתא והוא שמונה פעמים יותר, וכתבו שלכן נהגו לכתוב בכתובה "דחזי ליכי מדאורייתא", ויש אומרים שכותבין "דחזי ליכי" סתמא, והמנהג לכתוב לבתולה "דחזי ליכי מדאורייתא" אבל לא לאלמנה, וכל זה במקום שאין מנהג, אבל במקום שיש מנהג מה שגובין הולך אחר המנהג.

ביאר החלקת מחוקק שם ס"ק כו', שלהלכה גם הרמ"א סובר שכתובה דרבנן שהרי רוב הפוסקים סוברים כך, ובפרט שהבעל מוחזק, ומכל מקום כיוון שהמנהג לכתוב לבתולה מדאורייתא, הכוונה היא כמו שכתב הרא"ש  שיתן לה מאתיים כסף דינר צורי, וכל תנאי שבממון תנאו קיים.

סיכום הדעות השונות המבואות בספר הכתובה (שחיבר עו"ד הרב צוריאל בובליל) שעתיד לצאת בקרוב מוביל למסקנות הבאות:

1. הרב פיינשטיין:
הוא מביא את דברי הגר"א, וציין שברוסיה לפני מלחמת העולם הראשונה היה נהוג לשלם 75 רובל (500 זהובים) שנחשבו כסכום חשוב. בשל חוסר מסורת בנדון, הוא קובע שיש לפשר, ולשלם 100 פונט שהם שווה ערך ל – 200 זקוקים.

2. הרב עובדיה  יוסף והרב קאפח יוסף:
• 200 זוז דאורייתא שווים לק"ג כסף טהור.
• 200 זקוקים שווים לפי 2.5 מכתובה דאורייתא, ולכן הם שווים 2.5 ק"ג כסף.

מובאת שם המחלוקת בין החזון איש הקובע ש – 200 זקוקים שווים ל – 57,600 גרם כסף , לעומת עמדת בעל "נחלת שבעה" ש – 200 זוז שווים ל – 80 זקוקים, ולכן 200 זקוקים שווים ל – 2.5 ק"ג כסף טהור . הואיל ומקובל ש"יד בעל השטר על התחתונה", זכאי הבעל ליהנות מהמחלוקת, וישלם את הסכום הנמוך יותר.

3. הרב מרדכי אליהו:
200 זקוקים – שווים 57,600 גרם כסף טהור על בסיס חישוב החזון איש .

4. הרב ש. דיכובסקי:
200 זקוקים שווים 2,784 גרם כסף טהור  – על בסיס הספר "מידות ומשקלות של תורה – של הרב יעקב גרשון וייס.

5. הרב ח. שאנן:
200 זקוקים שווים 20 כתובות בתולה  (20 ק"ג כסף) – על בסיס מהרים מינץ.

6. הרב נ. גורטלר:
200 זקוקים שווים ל – 40 ק"ג כסף, על בסיס מחקרו שמשקל זקוק הינו 200 גרם כסף.

7. באשר ל – 200 זוז –  יצויין כי ישנה מחלוקת בין השולחן ערוך והרמ"א.
לדעת השו"ע – 200 זוז שווים 120 גרם כסף, על בסיס החישוב דלהלן:
•  עיקר כתובה – 200 זוז – שווים ל – 37.5 דרהם.
•  דרהם שוקל 64 שעורות.
•  גרם שוקל 20 שעורות.
•  דרהם שווה 3.2 גרם .
•  37.5 דרהם שווים 120 גרם כסף.

לדעת הרמ"א יש לחשב את הכתובה על פי זוזים דאורייתא, הנחשבים כסף צורי, ועולים לפי 8 מזוזים דרבנן. לכן שווי 200 זוז הינו 960 גרם כסף (37.5 דרהם X 8).
לסיכום, הואיל וק"ג כסף שווה כ – 1,000 ש"ח, הרי שעיקר כתובה נע בין 960 – 120 ש"ח ו – 200 זקוקים נעים בין 57,600 – 2,500 ש"ח.

כתובה בזוג שאינו שומר תורה ומצוות:

זוג שנישא על דעת זה שלא תכסה האשה את ראשה- יש לאשה כתובה כיוון שעל דעת כן נישאת לו והבעל סבר וקבל, ואין האשה נאסרת על הבעל במעשה זה, כל זמן שהאשה שומרת על טהרת המשפחה כדת, וכן פסקו האחרונים (אג"מ, ציץ אליעזר, יבי"א). וכן ה"ה אם האשה הולכת בלבוש שאינו תואם את ההלכה או שהולכת לריקודים מעורבים או לחוף ים מעורב כנ"ל, וכן נראית הסכמת היבי"א.

זוג חילוני שנישא על דעת זה שאין האשה שומרת על טהרת המשפחה ואין האשה טובלת במקווה – אין לאשה כתובה אף אם הבעל סבר וקבל (כדעת הרמב"ם והרדב"ז), כיוון שאסור לזוג להמשיך לחיות כך, והאשה מכשילה את בעלה בכל פעם ופעם.

כתובה באשה מורדת

ראשית, כאשר שני בני הזוג מוגדרים כמורדים, ובעצם אינם מעוניינים בהמשך חיי הנישואין, הרי שאין האשה זכאית לתוספת כתובה.
כך דעת בית הדין בחיפה (תיק מס': /1888תשס"ה. ראה פסקי דין רבניים מאגר מקוון פס"ד עד) .אשר כתב כדלקמן: "לדעת ביה"ד יש מקום בהלכה לדון את הצדדים כמורדים זה בזה בנסיבות המקרה דנן בו הצדדים פתחו תיקי תביעה לגירושין ולדעת רבינו ירוחם הפסידה האשה תוספת כתובתה לאחר י"ב חודש (וכמו במקרה דנן). אמנם כן דברי רבינו ירוחם לא הובאו להלכה בטושו"ע ובנו"כ. וכמו כן נאמרו בכוונת דבריו מספר פירושים שלא כולם עולים בקנה אחד עם הנסיבות של המקרה דנן.
וראה פד"ר כרך ח' (עמודים 321-325 לרה"ג אלישיב, ז'ולטי ואליהו) כרך י"ט (עמודים 57-71 לרה"ג רוזנטל פרבשטיין וזמיר). כרך כ' (עמודים 78-93 לנשיא ביה"ד הגדול והרה"ר הראשל"צ ש. עמר) אשר הרחיב בביאור הפירושים שנאמרו והביא ראיות להבנתו ברבינו ירוחם".

בית הדין הרבני באשדוד (תיק 1056640881-21-1, מיום ז' סיון תשס"א (29.05.2001, פורסם בנבו):

דן במקרה דומה בו שני הצדדים מסוכסכים ואינם חפצים עוד בהמשך חיי הנישואין, אך הגורם לכך נעוץ בהתנהגות האשה. קובע בית הדין:  "…וא"כ כיון ששניהם תובעים גירושין, והאשמה תלויה באישה, הרי שבודאי שאין לה תוספת כתובתה. ומבואר בפד"ר כרך ח' מעמוד 321 ושם בעמוד 324: "וע"כ נראה לומר ההבדל הוא בזה, במקום שהאישה היא המורדת בבעלה והבעל רוצה באשתו, הרי כל ההכרזות וההתראות שנאמרו במורדת, וכל התקנות הללו לא באו אלא ללחוץ עליה שתמלך בדעתה ותשוב לחיי שלום עם בעלה, ולכן אם הבעל מגרשה בטרם נגמרו כל הפעולות הללו  חייב לשלם לה כתובה, משא"כ במידה וגם הבעל לא רוצה בה הרי אין מקום לתקנה זו ממילא  קם דינא שמכיון שהיא לא רוצה אותו, הרי אדעתא למשקל ומיפק לא יהיב לא תוספת כתובה".

בחזון איש הלכות כתובות סימן ס"ט ססק"ד כתב: ומ"ש רש"י במאיס עלי דלא בעיא כתובה לא משמע כלל דכוונת רש"י  כדי להאמינה, אלא נראה לפרש דהוא רהיטת הענין, דרש"י סבר כיון דהיא מואסת בו ודאי היא יודעת שאין לה זכות לתבוע כתובה דאיהי מגרשת ליה לדידיה, וכה"ג ראוי שתתן לו כתובה וכדאמר גיטין מט' ב". ואין לך מגרשת את בעלה יותר גדולה מנידון דידן".

עמדת בית הדין הגדול לגבי כתובה מוגזמת – תביעת כתובה

הרב י"מ לאו, בשבתו כנשיא בית הדין הגדול (תיק 3222 מיום ז' באדר ב' ה'תש"ס. הדין והדיין, שם, עמ' 6-7), כאשר הסכום היה בגובה 555,555 ש"ח, כי: "ברור שאין מקום להשוות בין המקרה דידן למקרה שם. יש הפרש גדול בין גוזמא יתירה, שאז ודאי יש בזה משום אסמכתא ומעולם לא התכוון להתחייב בדבר שאי אפשר לקיימו, בבחינת "על מנת שתעלי לרקיע", לבין המקרה שלנו שהסכום שנכתב מקובל וכן נוהגים רבים מבני עדות המזרח. אמנם, לדברי הבעל, סכום הכתובה שנכתב בא מחמת דרישת אבי האשה ובהתערבות הרב שערך את החופה והקידושין, שאמר לחתן כי אין לו מה לדאוג, ולכן הסכים לחתום. גם אם כך היו הדברים, חתימה על כתובה שבה נכתב "דלא כאסמכתא" מגמתה לאפוקי טענות מעין אלה. מדובר בחתן בן תורה אשר נהירין לו שבילי דהלכתא  והוא ידע כי חתימתו על הכתובה מחייבת.

הרב נדב מציין באותו פס"ד כי: "המדובר בבעל בר אוריין, ויודע ששטר כתובה אינו נכתב רק לכבוד בלבד, וגם אם נכתב משום כבודה של האשה למה נחשב שאין זאת התחייבות, גם לבת כהן הכפילו את כתובתה והיא נתנה למימוש ולא תתקבל טענה שלא מגיע כי הסכום נכתב לכבודה או משום כבודה. ועל כן נראה שהבעל חייב בסכום הנקוב בשטר הכתובה". לעומתם, מביע הרב דיכובסקי עמדה שונה: "יש לי פקפוקים בתוקף ההלכתי של סכומים מופרזים, או סכומים לשם כבוד, הנכתבים בכתובה.   הסכום של 555,555 לוקה בשני אלו גם יחד: סכום מופרז וסכום של כבוד, ועל כן אני נוטה כפשרה לקבוע כי סכום הכתובה הכולל יהיה 120,000 ש"ח וסכום זה יגבה מחלקו של המערער בדירה".

מעניין לציין כי על אף האמור לעיל, הרי שלאחר מתן נימוקי הרב לאו, הוסיף הרב דיכובסקי מספר משפטים, ושינה את דעתו: "באופן עקרוני, אני מסכים לדבריו ולמסקנתו של כב' הנשיא בית הדין הגדול, עמדתי בפסה"ד היתה כי הסכום שנכתב בכתובה מהוה סכום מוגזם שיש לדון אם אכן התחייבות לגביו היתה רצינית וכנה. בנקודה זו יש בהחלט מקום להבדיל בין התחייבות בסכום מופרז במיוחד לבין ההתחייבות בכתובה הנוכחית שאינה מוגזמת באופן בולט. ע"כ אני מוכן לשנות את דעתי ולהסכים גם למסקנתו ההלכתית והאופרטיבית של כב' הנשיא".

כתובה מופרזת לאור חוק יחסי ממון בין בני זוג

עמדת הרב דיכובסקי אותה הביע בפד"ר (מגר מקוון פס"ד פ), שייגרם חוסר צדק משווע אם הבעל יתן לאשה גם חצי רכוש וגם את שווי הכתובה המופרזת. לדבריו, מי שסבור אחרת הינו "חסר דעה לחלוטין", והוא מתריע בפני בתי הדין הרבניים להיזהר מלקבוע שיש לשלם לאשה את שווי הכתובה המופרזת, שכן בג"ץ יתן לאשה את מחצית הרכוש, גם אם בית הדין יפסוק אחרת, וכך יצא הבעל וידיו על ראשו: גם נתן חצי רכוש לאשה – כמצוות הלכת השיתוף, וגם שילם כתובה מופרזת לאשה – בהתאם לפסיקת אותם הרכבים של בית הדין המחייבים לשלם את שווי הכתובה הגבוהה, וכל שייוותר לבעל לעשות יהא לקבץ נדבות… וכך כתב: "יש לי בעיה עם כתובה שנקוב בה סכום מוגזם. יתכן ויש לראות בזה התחייבות לשם כבוד בלבד.

במצב החוקי הקיים כיום שבו כל אשה יכולה לקבל את מחצית הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין, ויכולה לקבל במקרים מסויימים את מחצית דירת המגורים, גם אם נרכשה ע"י הבעל לפני הנישואין – הרי משמעות הכתובה המוגזמת היא שהבעל ישאר בחוסר כל. האשה תקבל את חלקה (מחצית הרכוש נטו), ואילו הבעל יקבל את מחצית הרכוש ברוטו. ומזה עליו להפריש את דמי הכתובה המוגזמת וכן לשלם מזונות לילדים.

גם אם בית הדין הרבני ימאן לתת לאשה את מחצית הרכוש, הרי בג"ץ יעשה זאת בששון ובשמחה, ולמעשה אין כל דרך למנוע ממנה זאת. חושבני שרק חסר דעה לחלוטין יסכים שלאחר שהרכוש יחולק בשווה, ייאלץ עוד להפריש מחלקו את דמי הכתובה המופרזת, ולהישאר עני מרוד". כאן חוזר הרב לעמדתו כי שווי כתובה צריך להימדד לפי העיקרון של שווי כלכלה לאשה למשך שנה, כאשר הסכומים לדעתו צריכים לנוע בין 36,000 ש"ח ל- 120,000 ש"ח לכל היותר.

כדלהלן: … שיעור הכתובה ותוספת הכתובה צריך להימדד לפי עיקר כתובה שקבעו חז"ל. סכום זה עומד על 200 זוז, והוא מקביל להלכה המופיעה במשנה בסוף מסכת פאה, שמי שיש לו 200 זוז לא יטול מן הצדקה. הר"ש משאנץ פירש שם ש-200 זוז הם הסכום שאדם זקוק לו לפרנסתו במשך שנה. חז"ל מצאו לנכון שאשה לאחר פרידתה מבעלה לא תיאלץ לחזר על הפתחים, ועד אשר תינשא מחדש תהיה לה אפשרות קיום מינימלית במשך שנה אחת, כמו למי שנמצא על הגבול בין עני לבין מי שאינו עני. זהו סודה של עיקר כתובה".

בהמשך, קובע הרב דיכובסקי את הרף התחתון – שהינו קו העוני, ונע בין סכום של 36,000 ₪ לשנה לסכום של 48,000 ₪ לשנה, והרף העליון של שווי הכתובה – שהינו בגובה 120,000 ₪ לשנה, כדלהלן:"משום כך, יש לדעתי לקבוע סכומי מינימום ומקסימום לכתובה, בהתחשב באפשרות הקיום של האשה לאחר היפרדה מבעלה, לפי רמת החיים שהיתה מורגלת בנישואין, וזאת למשך שנה שלמה.

חושבני שהמינימום לפרנסה חודשית הוא קו העוני של הביטוח הלאומי, ועל כן הייתי מציב את הסכום החודשי על 3,000 – 4,000 ₪ לחודש, שהם בין 36,000 ל-48,000 שקל לשנה. זה דומני הרף התחתון לכתובה.

את הרף העליון הייתי קובע לסכום חודשי של 10,000 לחודש שהוא 120,000 שקל בחישוב שנתי. כל כתובה בערך גבוה יותר נחשבת לדעתי לכתובה מוגזמת".

כדי לקבל פרופרציה למשמעות המונח כתובה גדולה, מובא הענין בספר משפט הכתובה (להרב אליהו בר שלום שער הכתובה, חלק א, שער ה). מסתבר כי גם לדברי הראשונים שנהגו חתנים להגזים וליתן "אפילו מאה ליטרא" (שאז חייבים בזה משום שיעבוד הגוף), הרי ששיעור הגוזמא הוא בשווי 35 ק"ג כסף. כזכור, כיום שווה ק"ג כסף כאלף ₪, כך שאנו מדברים על כ-35,000 ₪, ואם סכום זה היה נחשב אז כמוגזם, האם לא ברור שבנידון דנן  שמדובר בסך של 2 מליון ₪, אין אלא "גוזמא דגוזמא?!"

תימצות של פס"ד של בית משפט העליון הנוגע לסמכות ביהמ"ש לדון בחוב כתובה
בע"מ 9606/11 עזבון המנוח פלוני ואח' נ' פלוני ואח', תק-על 2013(2) 6339 (2013).

ביהמ"ש העליון פסק (לראשונה) כי לבימ"ש אזרחי הדן בתביעה שביסודה חוב הכתובה שיקול דעת להורות על שערוך חוב הכתובה וזאת בהתבסס על שני מסלולים עיקריים אפשריים, שהם חלופיים: הדין האזרחי והדין הדתי. שיקול הדעת המסור לביהמ"ש אם להורות על שערוך הכתובה ובאמצעות איזה מנגנון הוא רחב מאוד וביהמ"ש עומד בהכרעה זו על השיקולים המנחים בעניין.

במקרה דנא, ביהמ"ש לענייני משפחה, ובעקבותיו ביהמ"ש המחוזי, יישמו עקרונות אלה לענייננו והגיעו למסקנה כי אלה מצדיקות את הצמדת הכתובה (100,000 לירות) ללא ריבית (אשר בערכי ימינו שוויים 189,500 ₪). במסקנה זו לא נמצא מקום להתערב בגלגול ערעורי שלישי.
.
וביתר הרחבה: מדובר בבר"ע על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א, בגדרו נדחה ערעור המבקשים על פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה. עניינו של ההליך, אופן השערוך – אם בכלל – של חוב מכוח כְּתֻבָּה (כתובה). בכל הנוגע לסוגיית השערוך קבע ביהמ"ש המחוזי, כי הדין החל הוא הדין הדתי ונאמר, כי רוב הגישות בהלכה (מצדדות במנגנון שיערוך כלשהו של סכום הכתובה. במישור העקרוני נקבע, כי אין להלום גישה השוללת לחלוטין את שערוך סכום הכתובה, שכן היא מסכלת את תכליתו של מוסד הלכתי זה ובמישור המעשי-קונקרטי נקבע, כי השאלה אם במקרה מסוים ישוערך סכום הכתובה, ואם כן באמצעות איזה מנגנון, תוכרע לפי נסיבותיו הקונקרטיות של התיק הספציפי.

בנסיבות הקונקרטיות של התיק הנוכחי, כך נקבע, התוצאה הראויה היא זו אליה הגיע ביהמ"ש לענייני משפחה; קרי, הצמדה מלאה של סכום הכתובה ללא ריבית (כתובה ע"ס 100,000 לירות (במקור) אשר בערכי ימינו שויים 189,500 ₪). בין היתר הוזכר, כי המנוחה נושלה מכל עזבונו של בעלה המנוח לאחר שנות נישואין ארוכות; וכן, כי גם התחקות אחר אומד דעת הצדדים מביאה לתוצאה זו. הבקשה נדונה כערעור. זאת, כיון שמדובר בסוגיה שבימ"ש זה טרם אמר בה את דברו.

ביהמ"ש העליון (מפי השופט א' רובינשטיין בהסכמת השופטים ד' ברק-ארז ו- י' דנציגר) דחה את הערעור מהטעמים הבאים:

הכתובה היא מוסד הלכתי להבטחת עתידה של אשה במקרה של אלמנות או גירושין (וכן להבטחת יציבותו של מוסד הנישואין). הכתובה מפרטת, כידוע, את התחייבויות הבעל בימי נישואיהם ולאחריהם, וחותמים וקוראים אותה עם החופה. לא מעטים כותבים, בתוך השמחה הגדולה של הנישואין, סכומי התחייבות גדולים בכתובה, בהניחם כי לא תגיע עת מימוש, או מתוך יחס מקל לתוקף ההתחייבות; אך לא אחת אין החיים על מי מנוחות, ולפתע צץ ומתגבה חיוב הכתובה. אכן, יש להניח כי במרבית המקרים מוסדר הנושא במשא-ומתן לפרידה; אך אין הדבר מוכרח ויש איפוא להטעים את רצינותו של מוסד הכתובה כחיוב כספי.

לגופו של עניין נראה בעליל, כי לבימ"ש אזרחי הדן בתביעה שביסודה חוב הכתובה שיקול דעת להורות על שערוך.

מסקנה זו מבוססת על שני מסלולים עיקריים אפשריים, שהם חלופיים: ראשית, בהנחה שעל שאלת השערוך חל הדין האזרחי – יש ליישם את הגישה האזרחית התכליתית הרגילה, לפיה ניתן להורות על שערוך חיובים על מנת שלא יתרוקנו מתוכן. זאת, בהתבסס על עקרונות כלליים (דוגמת תום לב) וגם בהתייחס לאומד דעת הצדדים, כמקובל בפסיקה, במקרים המתאימים, מזה עשרות בשנים; שנית, בהנחה שעל השאלה חל הדין הדתי – יש לנהוג לפי אותן גישות הקיימות במשפט העברי, אשר מאפשרות שערוך במקרים מתאימים; שכן במקרה בו קיימות מספר גישות בדין הדתי, על הערכאה האזרחית לאמץ את הגישה העולה בקנה אחד עם תפיסותיה ומגשימה בצורה הטובה ביותר את ערכי היסוד עליהם היא אמונה (כאמור בשורות הקודמות, בנסיבות מדובר בגישה המשערכת). בכך תיוצר הרמוניה במערכת השיפוטית, וגם יגבר השכל הישר.

ביסודם יונקים שני הענפים משורש אחד – התפיסה, שהיא כמעט מובנת מאליה, כי יסודות המשפט הישראלי, החל מחובת תום הלב החוזית וכלה בגישה פרשנית תכליתית, מחייבים לאפשר לבתי המשפט (במקרים המתאימים) לשמור על ערכו של חוב הכתובה ועל תכליתה. בין אם תפיסות היסוד מיושמות ישירות (לפי המסלול הראשון), ובין אם הן מנחות את ביהמ"ש האזרחי בבואו לבחור בין מספר גישות הקיימות בדין הדתי (לפי המסלול השני). מבחינה זו שני המסלולים המוצעים כפופים, כאמור, לעקרונות השיטה הנהוגה בבתי המשפט האזרחיים (ולא למותר לציין, כי עקרונות אלה עצמם יונקים גם מהמשפט העברי).

מכל מקום, בין אם נאמר שעל שאלת שערוך הכתובה חל הדין האזרחי, ובין אם נאמר כי על שאלה זו חל הדין הדתי – התוצאה אחת היא, ולפיה לבתי המשפט האזרחיים יש שיקול דעת להורות על שערוך סכום הכתובה, על מנת להגיע לתוצאה צודקת. היינו, בהעדר אינדיקציה לכוונת הצמדה קונקרטית-סובייקטיבית (בהתאם למנגנון זה או אחר), השאלה אם וכיצד יש לשערך את סכום הכתובה מסורה לשיקול דעתה של הערכאה השיפוטית.

בסמכות זאת יש לעשות שימוש זהיר ומושכל, ובפרט נוכח הנסיבות הייחודיות של חתימת הכתובה. כפי שכתב הדיין הרב דיכובסקי בתיק 1687-24-1: "הכתובה לא נועדה להעשיר את האשה הגרושה, ולדלדל עד עפר את הבעל.

מטרת הכתובה היא לאפשר לאשה קיום בכבוד למשך תקופת מינימום של שנה…". במקרים מסוימים אכן יכולה אשה להלין כיצד סכום הכתובה האסטרונומי (נניח מליון ש"ח) נשחק כדי עשירית; ואולם, יכול השואל לשאול על מה התבססה הנחתה של אותה אשה תחת החופה, כי בן זוגה הצעיר, שעל פי רוב הוא בראשית דרכו הכלכלית, אכן יוכל לשלם לה סכום עצום זה במקרה של גירושין (בהקשר זה הוזכר כי קיים ויכוח בשאלת תוקף ההתחייבויות הנדיבות בכתובה).

מכל מקום, שיקול הדעת המסור לביהמ"ש אם להורות על שערוך הכתובה ובאמצעות איזה מנגנון הוא רחב מאוד. מפסקי הדין שניתנו עד הלום עולה, כי ניתן לסווג את השיקולים להם נדרשו בתי המשפט בבואם לדון בשערוך כתובה לשתי קבוצות עיקריות, אשר שתיהן נצרכות לצורך הגעה לפתרון ראוי במקרה קונקרטי.

את קבוצת השיקולים הראשונה ניתן לכנות "הפרספקטיבה הרחבה", והיא בוחנת בעיקר את הגשמת תכלית הכתובה, במובן של הבטחת פרנסת האשה. לפי נקודת מבט זו, במקרים בהם פרנסת האשה מובטחת גם ללא שערוך (לדוגמה כאשר סכום הכתובה היה גבוה מאוד לכתחילה) עשוי ביהמ"ש לנטות להימנע משערוך ויקבע – כפי שנאמר באחד התיקים – "מדובר בכתובה בסכום גדול מאד ממילא" (עניין ש.ב. (ע"מ 106/02)). עיון בפסיקה מלמד, כי בהקשר זה ניתן משקל לשאלה עד כמה תרם הבעל (ולמעשה עזבונו) להבטחת תכלית זו, ואין מקום לטענה כי לאשה די אמצעים משלה לצורך פרנסתה.

בענייננו, ניתן בערכאות הקודמות משקל לעובדה, שהמנוחה לא זכתה לחלק מעיזבון המנוח; זאת, אף שזכויותיה בקרן הפנסיה שלו אפשרו לה קצבה חודשית מסוימת (כנטען 15,000 ש"ח); בפסיקת בתי הדין הרבניים ניתן משקל – בגדרי קבוצת שיקולים זו – גם למכלול האינטראקציה הכלכלית בין הצדדים. כך לדוגמה נקבע באחד התיקים, כי במקרה בו הורי הכלה רכשו לבני הזוג דירה שנרשמה על שמם, לא יהיה זה צודק לחייב את החתן בעת גירושין בכתובה נומינלית בלבד: "זהו מעשה של קיפוח המנשל את הכלה והוריה מנכסיה, לטובת משפחת החתן, העושה עושר ולא במשפט". בחלק מהתיקים ניתן משקל להתנהלות הבעל במהלך הגירושין ובמקרה אחר נתן בית הדין הרבני משקל גם למצבו הכלכלי של הבעל הנתבע. משקל מסוים יוכלו בתי המשפט ליתן גם לשיקולים אלה.

קבוצת השיקולים השנייה מתמקדת בבחינת מסמך הכתובה עצמו ואומד דעת הצדדים לגביו, ועניינה הגשמת כוונת הצדדים. בהשוואה לקבוצת השיקולים הראשונה ניתן לכנותה "הפרספקטיבה הצרה". ראשיתה של הבחינה במסמך הכתובה עצמו – האם נכללה בו תניה מפורשת או משתמעת בדבר הצמדה או הימנעות הימנה; ואחריתה בבחינת כוונת הצדדים – האם התכוונו להעמיד לזכות האשה סכום מכובד או אך מינימלי. לפי פרספקטיבה זו, יש פחות משקל לטיעון "מדובר בכתובה בסכום גדול מאד ממילא" – שהרי אם התכוונו הצדדים לסכום נכבד, מדוע תשוערך הכתובה באופן שאינו מגשים את כוונתם.

ההכרעה השיפוטית צריכה לבוא לאחר בחינת מכלול הנסיבות מתוך שתי הפרספקטיבות הנזכרות, שצירופן יחד יכול לסייע בידי ביהמ"ש להגיע לתוצאה צודקת. עם זאת, ביהמ"ש סבור כי לפרספקטיבה הראשונה משקל משמעותי יותר, שעה שהצדדים לא טרחו לכלול תניית הצמדה בכתובתם, והשערוך מתבצע מכוח תפיסה שיפוטית ואומדנה כללית, המבוססת על שיקולי צדק. כפי שנאמר בפסקי הדין הנזכרים, כמו גם בחלק מפסקי הדין של בתי הדין הרבניים, לבתי המשפט שיקול דעת להורות על הצמדה חלקית, ועל פתרונות ביניים מסוגים שונים, אשר מטרתם הכרעה צודקת בנסיבות קונקרטיות.

ביהמ"ש מוצא להוסיף מספר שיקולים מנחים. ראשית, בהתייחסו לסכום הכתובה על ביהמ"ש לבחון את סכום הכתובה כמכלול. לשיטת ביהמ"ש, בין לפי המסלול ההלכתי ובין לפי המסלול האזרחי אין מקום להבחנה בין שערוך עיקר הכתובה (שהוא קוגנטי) לבין שערוך התוספת (ששיעורה וולונטרי); שנית, ניתן לייחס משקל לתפיסה לפיה כתובה מינימלית אמורה לשקף את מזונותיה של האשה למשך שנה, בין היתר כקנה מידה לצורך בשערוך ובבחירת אופן השערוך; שלישית, גם במקרים בהם יש לשערך את הכתובה, ואפילו להצמידה במלואה למלוא עליית שיעור המדד, אין מקום לפסיקת ריבית (ממועד הנישואין ועד התגבשות החיוב), כפי שתבעו המשיבים בביהמ"ש לענייני משפחה. כך נוכח ההבחנה ההלכתית הברורה בין ריבית להצמדה; וכך כיון ששערוך הכתובה – שמועד פירעונה לא הגיע טרם פקיעת הנישואין – לא נועד להעשיר את האשה, אלא לשמר את ערכה הריאלי באופן המבטיח שמירה על תכליתה מזה, ועל כוונתם המקורית של הצדדים מזה.

במקרה דנא, ביהמ"ש לענייני משפחה, ובעקבותיו ביהמ"ש המחוזי, יישמו עקרונות אלה לענייננו והגיעו למסקנה כי אלה מצדיקות את הצמדת הכתובה ללא ריבית.

בפרספקטיבה הרחבה נדרש ביהמ"ש המחוזי לכך, שלמעשה "המנוחה נושלה מכל עזבונו של בעלה המנוח". אמנם, גם אם נושלה המנוחה מעיזבון המנוח, ניתן לומר כי המנוח הבטיח את פרנסתה באמצעות קרן הפנסיה שלו (לטענת המבקשים מדובר בקצבה חודשית של 15,000 ש"ח). זו מצטרפת להכנסותיה ממקורות עצמיים (בעיקר שכר דירה מדירה שהייתה ונותרה – בעקבות הסכמת הצדדים – בבעלותה הבלעדית). במובן זה, אולי ניתן היה להעלות הרהור באשר לשיעור השערוך – אך בסופו של יום נראה כי אין מקום לכך ויש להישאר בגדרי הכלל.

בפרספקטיבה הצרה יותר – הבוחנת את הכתובה עצמה ואת אומד דעת הצדדים לגביה, קבע ביהמ"ש כי כוונת הצדדים תחת החופה הייתה לסכום של 100,000 לירות אשר בערכי ימינו שוויים 189,500 ש"ח. וכי הן אומד דעתם של הצדדים והן שורת הדין מחייבים את התוצאה אליה הגיע ביהמ"ש קמא". גם לעמדת בימ"ש זה, ברי כי אין להעלות על הדעת גישה שלפיה סכום הכתובה דנא יהיה עשרה שקלים חדשים, קרי – בפועל אפס.

תוצאת ביהמ"ש המחוזי אינה מצדיקה איפוא התערבות בגלגול ערעורי שלישי.

השופטת ברק-ארז מוסיפה, בין היתר בסיפת חוות דעתה, כי הגישה המשערכת ביחס לחיוב הכתובה יכולה למצוא סימוכין גם בהשראה פרשנית מחוק יסודות המשפט, התש"ם-1980. כידוע, חוק זה, שעוסק בכללי ההכרעה החלים על שאלות שלא נמצאה להן תשובה ברורה בדין ואף לא בדרך של היקש, מפנה ל"עקרונות הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". להשקפתה, שערוך של סכום הכתובה, המבקש להבטיח את עתידה הכלכלי של האשה לאחר תום תקופת הנישואין, בהתאם לתכליתה המקורית של הכתובה, הוא דוגמה טובה להגשמתם של עקרונות אלה. יתר חברי ההרכב מצטרפים לכך.